בזן בודהיזם נוהגים לומר כי יש לעזוב את הבית כדי למצוא את הבית האמיתי. והרי זה מה שאנו עושים: נוטשים, עוזבים, שוכחים, נזכרים, מתגעגעים וחוזרים אל אותו הבית, הבית  הפנימי שהוא  השורש. הארץ. הבית, הבית האמיתי או המטאפורי. נושא  רחב וצר כאחד, אחיד ואקלקטי- הוא הנושא הפואטי המפריד והמאחד  את שירי האסופה שלפניכם. אף, שעל פניו נראה שאין נושא מוגדר ממנו, דומה שאין לנו מטרייה גדולה מזו, תחתיה מסתופפים עניינים כה רבים, חובקי עולם: מקום, משפחה, אהבה, ניכור, גלות, מלחמה, מוות, מולדת, זוגיות, ילדות, זיכרון, שכחה, הומור,  כאב וזעם... ולא בכדי אני מסיימת למנות ב-'זעם'....שכן שנה זאת, האסופה השישית המוקדשת ליום ההשראה, מוצאת עצמה מול טראומת  השבעה באוקטובר, החטיפה והשבי, חרדת המלחמה, מלחמת  חרבות ברזל, שכול ואובדן וזעם על מחדל. אלה המחלישים ומכים בנו ומאידך  מחזקים אותנו ואת אחיזתנו כשורש איתן באדמת הארץ והבית, שאין בלתם. והשירים שלפניכם פורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה, נכנסים ויוצאים מהבית  הפיזי והפנימי,  עוקרים ומכים שורש.

אבל הבחירה בנושא שורש-ארץ. בית לאנתולוגיה השישית, החלה חודשים רבים לפני  השבעה באוקטובר, כשחשנו  כיצד אדמת הארץ נשמטת מתחת לרגלינו. והבחירה בנושא לאסופת השירה, כמו גם לכל הז'אנרים  והפעילויות של יום ההשראה, מקבלת משנה  חשיבות, כשאנו נאחזים באדמה ובקיומנו במולדת שהיא ארץ ובית, וזהותנו והווייתנו נקשרים  עמוק בה כביולדת, קשר בל ימחה.

השבעה באוקטובר הוכיח מעל לכל  ויכוח, הפרדה, פלגים ושסעים, כי הזהות הישראלית בארץ, בבית ובקשר העמוק אל השורשים, הם אלה הקושרים ומאחדים אותנו תחת המושג מולדת. קשר שאינו  ניתן להתרה. ואסופת השירים  היוצאת לדרך ביום ההשראה, ממשיכה להתקיים גם בשנה זאת, ומעניקה כבוד ואהבה לשפה העברית מבעד לשירה המתכתבת  עם השורשים, הארץ והבית. ולא בכדי  הבחירה במושג שורש, שהוא כהוויית חיינו, כשורשיו של עץ שלעולם יהיה חלק  מצמרתו, פארותיו וענפיו המסתעפים. ואכן בשירים שהגיעו למערכת, המשוררים מתכתבים כל העת עם שורשיהם הרחבים, העמוקים והמסתעפים, עד הגלות והנכר, ומשם בחזרה אל הארץ והבית, שלעיתים אנו כמהים לעוזבו, לנשום מרחבים, להכיר ארצות ובתים, ולשוב אל השורשים. וממשיך ואומר הנזיר זן  בודהיסטי, שבכל עת, כשנשוב לארץ, נמצא את הבית האמיתי בתוכנו ומחוצה לו.

בברכה,

ציפי שחרור

עורכת האנתולוגיה 

זו השנה השישית